השריפה בכרמל היתה ועודנה ארוע מזעזע. בעבורי זו היתה כשריפה בחצר האחורית של הבית שלי. כמי שכל ילדותה בילתה במדרונות אלו או אחרים על רכסי ההר, ואשר השיבה הביתה, לחיפה, תמיד לוותה בנקודה בה הכרמל מתרומם לו מהמישורים והחיוך היה נמרח על פני, כי שבה אני הביתה. הנסיעה הראשונה חזרה לצפון כשבועיים לאחר השריפה לא העידה על גודל האסון, לא האנושי ולא הסביבתי. המימדים אינם נתפסים והריח השרוף שממאן להתנקות מהאוויר של הכרמל למרות הזמן שעובר, הוא אולי האמצעי החוויתי העיקרי המשמר את גודל האסון. העצים החרוכים הניבטים על רקע השמיים הכחולים הבוהקים מייצרים סוג של דיסונאנס בין השניים. אני כמעט שואלת אבל איך? איך יכול להיות שכל כך יפה כאן? כאשר הכל חבול, פצוע וכואב. אולי זו דרכו של הטבע להתחדש מתוך האסון, מתוך הכאב, מתוך השחור, הפיח והריח השרוף. אני מצרפת כאן את החוויה האישית שלי בביקור בחצר האחורית, כשלושה שבועות לאחר השריפה.

בנקודה זו הסתיים הביקור בחצר האחורית, אשוב אליה בעוד שלושה חודשים…

מודעות פרסומת