You are currently browsing the category archive for the ‘בקולנוע’ category.

זה מה שקורה כששומרים פוסטים במגירה, הם מקבלים זמן משלהם לצאת אל אויר העולם.

אז כמו שכתבתי 'היה היה' כנס בסוף שנת 2011 בנושא עיצוב בקריסה וקידמה של המרכז לעיצוב בירושלים, במסגרת ארועי שבוע העיצוב. הכנס ניסה לעסוק בשאלה המטרידה את אלו העוסקים בתחום: מה עתידו של העיצוב? מה שנשמע מבטיח על הנייר, לא הצליח לממש את הבטחתו זו במעמד הפיזי של הארוע. ניכר היה שהדוברים שהוזמנו לדבר על נקודת המשבר בו נמצא עולם העיצוב היום, במרחב המשבר הכלכלי העולמי והטכנולוגיה המתפתחת והמנגישה את עצמה לכל המתעניין, לא הצליחו ליצור איזון בין עבודותיהם, שדיברו על הנושא, ובין היכולת שלהם להגג את מחשבותיהם בע"פ מול קהל באופן נהיר ונגיש. כדי שגם הקהל יוכל לצאת עם הגיגים ומחשבות על נושא חשוב זה.

עם זאת, אני חושבת שזהו נושא מאוד בוער לדיון, במיוחד בין כותלי האקדמיה וגם בעולם מחוצה לה. וכנראה צריך ללמוד איך לדבר תאוריה בעולם העיצוב, שכן עד לפני שנים לא רבות, עיצוב בהגדרתו היה מתן מענה ופתרונות לצרכים של בני אדם בצורה אסתטית ונחשקת. היום העיסוק בעיצוב התרחב והתפשט לתחומים רחבים ומגוונים המשלבים תגובות בנושאים חברתיים, פוליטיים, סביבתיים, ביקורתיים ועוד.

עם זאת, בכנס הציג אמן בשם אוליבר לאריק את נקודת מבטו על העתקות ובני כלאיים, בעידן המודרני. הסרטון שהוא הציג מעלה מצד אחד פליאה על הקסם שבשעתוק ועל כמה הוא מתוחכם, ומצד שני עולה השאלה האם הצופה מן השורה שם לב שהסרטים בהם הוא צופה הם העתק זהה אחד של השני עד כדי זהות מוחלטת ולבוש מחודש? אלו שאלות מטרידות על מה אנו צורכים במדיות השונות, והאם אנו מודעים למה שאנו צורכים,האם זו רק צריכה של עלילה או זו צריכה של תפיסת עולם? האם אנו יכולים לסרב לצריכה זו? האם בכלל יש לנו את האפשרות לבחור?

לאחר שצפיתי שוב בסרטון זה, נזכרתי בסדרה מעולה שרצה במרחבי הרשת, Everything is a Remix ודנה דרך עולם הקולנוע בעובדה שכל מה שמקיף אותנו היום הוא רמיקס של מה שנעשה כבר קודם לכן.

בהקשר של נושא זה, אני רוצה להוסיף הפניה למסה שכתב ולטר בנימין בנושא 'יצירת האמנות בעידן השיעתוק הטכני' בה הוא דן בשינויים שחוללו טכניקות שעתוק, שהן חלק בלתי נפרד מחיינו היום, בשדה האמנות והספיקה הפוליטית, ואיזה מעמד חדש קיבלה האמנות בעידן הקפיטליסטי שהתחיל ללבלב ולצמוח עם המהפכה התעשייתית.

שוב אנו חוזרים לעיצוב, על מנת להבין שהוא תגובה מתמדת על דברים, ארועים וחפצים שנעשו בעבר, אם הקרוב ואם הרחוק. ההיסטוריה שלנו היא זו המאפשרת לנו להמציא את עצמנו ואת העשייה שלנו כל יום מחדש. השאלה היא מה נמציא עכשיו?

 

מודעות פרסומת

ישנם סרטים, כתבות והרצאות הגורמים לנו לחשוב  מחדש על מה אנחנו צורכים ואיך אנחנו צורכים. הלינקים לסרטים הבאים נאספו אצלי במגירת ההפתעות במהלך השנה האחרונה, וכל אחד מהם העלה שוב את השאלה מה האחריות שלי האזרח הקטן על כמות הזבל המצטברת שלי ובראיה רחבה יותר, של העולם.

במשפחה שלי ממחזרים מאז שהבנתי שאפשר להפריד זבל (כמובן שברמה המאוד מוגבלת שמדינת ישראל מאפשרת לנו) וזה היה בסוף תקופת התיכון שלי. עם השנים השתכללנו ואפשר לאמר שאמא שלי היום היא הגברת הרצינית ביותר במשפחתנו בעניין האחריות על מה אנחנו צורכים ואיך אנחנו ממיינים את הזבל שלנו. לא מזמן הקומפוסט הראשון שלה הבשיל. שאריות הירקות והפרות מדשנים כעת את אדמת הגינה והעציצים.

כמובן שאני מדברת במושגים מאוד קטנים, אנחנו רק בורג מאוד קטן במערכת מורכבת בעלת אינטרסים, מטרות וכוונות שונות. יחד עם זאת אני מאמינה שיש ביכולתו של כל אחד, קטן ככל שיהיה לשנות, להשפיע, להסב את תשומת ליבו של שכנו לאחריות שלנו כלפי העולם בו אנו חיים.

אז הידעתם שפלסטיק ….

מכורים לפלסטיק

http://yes.walla.co.il/?w=2/7802/1331546

סרטו של אל גור | אמת מטרידה.

http://www.movinsane.com/play13.php?vid=106303

The Story of Stuff

http://www.storyofstuff.com/international/

סרט תיעודי על משפחה המנסה לחיות שנה בלי להזיק לסביבה

No Impact Man

http://yes.walla.co.il/?w=2/7832/1619860

בלוג בנושא עיצוב ירוק

http://www.inhabitat.com/

ולינק אחרון בהחלט להפעם, מתון אתר ההרצאות  TED הרצאה בנושא פטריות, האם הן הפלסטיק של המחר?

http://www.ted.com/talks/eben_bayer_are_mushrooms_the_new_plastic.html

במרחב האומנותי בו אנו חיים יש הרגשה שהכל כבר נראה, הכל כבר נעשה ואין חדש תחת השמש, מה שנכון. ועדיין בעולם עם גירויים והבטחות,  הזיהויים הקטנים הם אלו שמרגשים, משפיעים, נשארים עמנו ונחקקים בזכרונננו. שני הסרטים המדוברים דנים בשני ציירים: האחת בת המאה ה 20 והשני בן המאה ה17. באחד מנסים לתת אינטרפטציה לסיבה לאובדנו של גדול ציירי אירופה, שירד מנכסיו לאחר שצייר את יצירת המופת שלו, ובשני מספרים את סיפור עלייתה וזריחתה של ציירת צרפיתה כאשר הכירו רק לאחר מותה.  הזדמן לי לצפות בשני סרטים אלו בסמיכות וייתכן כי זו הסיבה שאני מחברת ביניהם כאן כעת.

הדבר שמשך אותי בשניהם הוא הדרך בה הוצג הסיפור של כל אחת מן הדמויות, בסרט העוסק ביצירת המופת של רמברנט "משמר הלילה"  לקח הבימאי פיטר גרינאווי את הציור ופרקו אותו לסה"כ מרכיביו, ההסטוריים, החברתיים, האסתטיים דרך סיפור רצח כאשר הוא משחק בתפקיד הבלש, המנסה לפתור את התעלומה. כאשר ישבתי בקולנוע הרגשתי שאני מוצפת שכבות ורבדים של סיפור המעשה ואינני יכולה להכיל את כל המידע הנמסר לי על פני המסך, ויחד עם זאת ישבתי מרותקת, כיוון שהתרגום לויזואל של סיפורי המעשה המוצגים היו כה חיים, עדכניים ושנונים. השילוב בין יכולתו של פיטר גרינאווי כמספר סיפורים וההעתקה הויזואלית שנראית לפרקים כמו מערכת ניווט מתוחכמת, יוצרת את העניין הרב בסרט. וגורמת לצופה להשאר מרותק למרות שהוא כבר איבד את ימינו ושמאלו במהלך העלילה העמוסה בפרטים כה רבים. כאשר הסרט הסתיים יצאתי אל האוויר הקר של החורף המאוד לא חורפי שלנו, וחשבתי לעצמי אהה, ועכשיו אחרי שצפית בסרט ונהנית מערכיו הויזואלים, אפשר ללכת לצפות בו שוב בעבור ערכיו הסיפוריים. התחושה היא של סרט מרובה שכבות ובכל פעם אתה מצליח לתפוס ולקלוט אחת מהן.

בסרט השני המספר את סיפור חייה של אישה שעבדה בניקיון בתחילת המאה העשרים בצרפת, והתגלתה ע"י סוחר אומנות גרמני שהגיע לכפר בו חיה. המקום בסרט שתפס את תשומת ליבי והתרגשותי הרבה, היה החלק בו אנו הצופים מוכנסים לעולמה הפנימי של הציירת, ומצורפים למסע שלה בעקבות הקול, המרקם, הצבע והרוח שבסופו נרקחים להם אין ספור של צבעים המשרתים את הציירת מאוחר יותר ביצירותיה. במסע זה אנו מקבלים אפשרות להציץ לאחורי הקלעים של כל ציור וציור שעשתה אותה הגברת. איך נוצר לו אדום ואין עורבב לו ירוק בגוון אחד ובגוון אחר. החשוב מכל הוא  לדעת ממה עורבבו להם צבעים אלו, כולם נרקחו מהנתונים הטיבעיים הנמצאים תחת ידינו: בוץ, עשבים, פרחים, דם שעווה ושאר תבלינים. אם השעה לא היתה כבר חצות כאשר יצאתי מאולם הקולנוע, אני כבר הייתי בדרכי לשדות לרקוח לי ניסיונות של צבע ומרקם, כדי לעבור לשלב השני של על מה מנסים ואיך מנסים ומה קורה כאשר הצבע ייבש והאם אפשר לחמם אותו, לעבד אותו ועוד מיני מחשבות נסייניות.

לסיום הפוסט אני רוצה להזכיר את השחקנית המרתקת שמשחקת את סראפין, שמה יולנד מורו וראיתי אותה לפני שנים בסרט צרפתי אחר ששמו בעברית "כשהים גואה" ובכל פעם שאני נזכרת בו, הוא מגיע כעסקת חבילה עם קטע עוצמתי מ"לה טרוויאטה".

פרויקט מעניין העוסק בשיתוף פעולה בין מעצבים, בימאים, אנימטורים ומלחינים שעבדו ב 51 צוותים, וייצרו 17 סרטים קצרים.
המטרה היתה ליצור סרטים קצרים שהם תוצאה של שיתוף פעולה זה. כאשר עיקרון הפעולה עבד על עיקרון המשחק "טלפון שבור". צוות יוצר קטע ומעביר אותו לצוות הבא שאמור להמשיך אותו מהנקודה שבה הופסק הקודם. בין צוותים אין קשר קודם, כך שהתקשורת ביניהם מתבססת רק על התוצר שעובר ביניהם ועליו הם צריכים להגיב.
התוצאות מעניינות, מגוונות, ועשירות בעולמות דימויים ואסוציאציות. לדעתי זהו החוזק של הפרויקט הזה. כאשר מסתכלים על כל סרטון לגופו ישנם חיבורים מוצלחים יותר וחיבורים מוצלחים פחות. עקרון הפעולה של עיצוב בהמשכים הינו תחום מעניין שהזדמן לי לדון בו בעבר הלא רחוק.
מעניין יהיה לבדוק האם ניתן ליישם סוג זה של עקרון פעולה גם בתחום העיצוב במרחב הפיזי, בין אם זהו עיצוב גרפי, תעשייתי או פנים.
האם המשחק "טלפון שבור" יכול להיות מוצר פיזי בעולמנו?
 
 
עד היום נעשו שלושה מקבצים כאלו.
המקבץ הראשון
המקבץ השלישי
 
ותודה לגמדים היקרים שהכירו לי את הפרויקט המעניין הזה

בפעם הראשונה שניסיתי לצפות בו, שקעתי בשינה עמוקה בכורסאות הלא ממש נוחות של סינמטק חיפה. הייתי נערה.

מלאכים בשמי ברלין // וים ונדרס

אינני יודעת לאמר בודאות האם הוא הוחמץ או שהיה קשה מידי לתפיסה ולהבנה. בסרט עולות שאלות על האני הגישמי והאני הנצחי, מצד אחד בני האדם המסתובבים ברחובות ברלין המחולקת (הסרט נעשה ב1987) ומצד שני שני מלאכים המשוטטים בין בני האדם ועוסקים במלאכת שימור ותיעוד של מחשבותיהם ופעולותיהם של בני האדם. הקשר בין אלו הצופים לאלו הנצפים. שאלת המקום הגשמי לעומת העל זמני.

לא פלא שפעמים כה רבות שקעתי בשינה רכה, וכי מה לא לאדם להתעסק בהגות שכזו ויצא ממנה שלו וטוב לב, אך הפעם הצלחתי להתמודד עם הסרט בהצלחה ובהנאה, ייתכן שגם כאן (כמו בספר כמעיין המתגבר) הייתי צריכה להבשיל לצפיה בו. אמנם מחציתו הראשונה היתה קשה לצפיה, כיוון שהיא מרובת סיפורים בתוך סיפורים בתוף סיפורים וקצת קשה לעקוב אחר העלילה, אך בנקודה מסוימת הערפל מתבהר וגם הסיפורים הלא בהירים מההתחלה מתיישבים לכדי מערכת אחת.

יחד עם זאת אחד הדברים שריגשו אותי בסרט לא היו כלל קשורים לעלילה, אלא לזכרונות הפרטיים שלי מברלין, מהביקור הראשון שלי בעיר, מהשיטוטים במזרח העיר, הנטוש החשוך ומוזנח. הפעם הראשונה שביקרתי בעיר היתה בשנת 1999. אין זכרון חזק כמו הזכרון הראשון. חבר ילדות שלי גר באותה התקופה ליד הכנסיה שמטוס התרסק לתוכה. לראות אותה בסרט אי שם בשנת 1987 היתה החיאתו של זכרון אישי שלי. לנסות להזכר במקום של החומה שהפרידה בין שני חלקי העיר ממש על הגשר של הנהר, גבול קרויצברג. לראות את פוטסדמרפלאצ על חורבתיה ושדה העשבים שהיה שם לעומת פוטסדאמרפלאצ של היום, קריית הייטק ועוצמה עם מבנים המגרדים את השמים.

לראות את ברלין של לפני נפילת החומה, להזכר בסיפורים ששמעתי מחברים שבאו מן המזרח למערב, בבוקר שאחרי נפילת החומה. לראות את ניק קייב מופיע באולם ריקודים שננטש ומעולם לא שופץ, אך הדרו ניכר בעליבות, ולהזכר בכל אותם מועדנים שהזדמן לי לבקר בהם, בניין משרדים שצפה על העיר, קצביה נטושה, ומוסך שעברו הסבה לבמה מוזיקלית של האוס לגווניו.

להבין באמת איזו דרך עברה העיר הזו ב 20 שנה האחרונות, בתמורות שחלו בה ובתושביה, באופייה הצבעוני והעשיר. בעוצמת במפגש בין ישן לחדש.

קטע מתוך הסרט בו המלאכים משוטטים בספריה ושומעים את מחשבותיהם של כל האנשים היושבים. כל הרחשים נרקמים לכדי שיר העונה ל"ריקוד" המצלמה המשוטטת בספריה. הנקודה בה מצוטט המשפט הראשון בספר בראשית והמצלמה העוברת על בחלל הספריה // תוהו ובוהו.

מצאתי בכיס

כאן ימצאו את מנוחתם כל הפתקים המקומטים, המסומנים, המוקדשים. הם יסתדרו בשורות לפי נושאים, ואולי סופ סופ יהיה קצת סדר בכל הבלאגן הזה. הבלאגן של הידע הבלתי נדלה העומד לרשותי ולרשותכם.

אבחנות מהרחוב

הבית ביהודה הלוי 119 חי /// רחוב הרצל בחצות השפות הזרות יוצאות לרחובות /// קו 18 לילה גברים וזרים /// ילדים פשוט רצים ברחוב מבוגרים רצים מתוך התנצלות

חדש // אוקטובר 2010

בזמן שדממתי בעבר השני של הרשת. עמלתי על פרויקט חדש ישן. ובשעה טובה ומוצלחת. בתחילתה של שנה אקדמית חדשה. האתר: טה טה טטה: http://www.galilina.com/

על הפרק

סרגל זמן

אוקטובר 2017
ב ג ד ה ו ש א
« אוג    
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031  

הצטרפו אל 11 שכבר עוקבים אחריו