You are currently browsing the category archive for the ‘מן העבר’ category.


במסגרת אהבתי לצילום ולמסעות, בשנים האחרונות התחלתי לתור אחר מבנים עזובים. המפגש הראשון שלי עם מבנה + נטוש היה בבסיס צבאי נטוש ליד ירושלים. אני זוכרת את התחושה המרגשת ומפחידה הזו ששרתה עלי כשנכנסנו בשער. הריק העצום הזה, והשקט הכל כך חזק, שעוד שניה אתה מרגיש את הלב שלך מתפוצץ מעוצמת הדממה. המחשבות והסיפורים המתרוצצים בזמן השיטוט, למה שימש החדר הזה? ומה עשו כאן?  כלי של שוקולד השחר שהושאר פתוח על סכין בתוכו על מעקה של חלון, בכל אלו יש מקום לכל כך הרבה סיפורים כאלו המומצאים על ידי וכאלו המבקשים לצאת החוצה מהאפסנה, מההיסטוריה, לצאת החוצה ולהשמע, להיות שוב מעניינים ורלוונטיים.


מאז אותו ביקור, שוטטתי במקומות רבים בתוך העיר ומחוצה לה (הצילומים המצורפים הינם מבסיס ירדני ליד קליה), לתומי הרב חשבתי שמלבדי ועוד קומץ של אנשים יש את העניין הזה בישן שבדר"כ כלל לא ניתן לקחת הביתה, וגם המצלמה לא תמיד מצליחה לתפוס את עוצמתו ( אינני אומרת יופיו, כיוון שהיופי כאן הוא מונח בעייתי).

לפני כשנתיים התוודעתי לסרט הנקרא urban exploring שהוציא אותי מהחושך אל האור, וגילה לי בשקט שאני לא היחידה עם העניין הזה. וישנם מקומות ואנשים העוסקים במלאכת השיטוט כמעט באופן מקצועי. באותה התקופה חבר שהכיר את העניין הרב שלי במבנים נטושים התוודע לאדון ישראלי שעוסק במלאכה זו מספר שנים טובות, אוסף, מתעד, מספר את העבר ו"מחזירן" להווה.  כשביקרתי בבלוג שלו בפעם הראשונה, הרגשתי כמו בשיעור הסטוריה אבל מסוג אחר.

אדריכלות נעלמת

החלטתי לספר כאן קצת על העניין הרב שלי בנטוש הזה, כי לפני כשבועיים הגשמתי חלום של שנים, כזה שחלמתי ולא ידעתי שחלמתי אותו, עוד לפני שהתחלתי לשוטט במבנים ושטחים נטושים, היה לו בתל אביב בניין אחד, שכאשר עוברים לידו, ניתן לראות כמה סיפורים מן העבר הוא מגלם בעזבונו. לבניין היסטוריה עוד מימי ההגנה, כמה מרגש !!!

בלינק המוצרף ניתן לראות את הבניין בתקופת פריחתו כבית ספר לבנות

http://sites.google.com/a/tlv100.net/tlv100/old_north/bzm

מודעות פרסומת

בזכרונות ירושלים שלי פעם מזמן ניסיתי ללכת ברגל משכונת קרית מנחם אל סינמטק ירושלים, זו לא היתה הפעם הראשונה שחשבתי שאם לאוטובוס לוקח זמן מסוים לי יקח רק קצת יותר, אפשר לסכם את הניסוי בכך שהיה מעניין, הבנתי שיצאתי לטרק עירוני ללא כוונה וכמעט איחרתי לסרט.

ואם בדרך עסקינן אז אני אספר כאן על עוד כמה מקומות שגיליתי לאחרונה. המקום הראשון הינו בריכת ממילא שהיא ממש מעבר לכביש מהתחנה בפוסט הקודם, מלון פאלאס. פעם לפני שנים, הבריכה הזו שימשה כמאגר המים של העיר העתיקה. בביקורי כל כך התרשמתי מגודלה שהערכתי  את גודלה כ 200 מטר על 200 מטר, אז טעיתי, וטעיתי בגדול. גודלה יותר סימלי 65 מטר על 97. עדיין מדהים, במרכז העיר שקוע לו בור!!

בקצה של בריכת המים עדיין נמצאת המשאבה, בימינו כל מה שנותר מתפארתה היא שלולית בוצית לביקורים של תלמידי תיכון שעושים ביוטופ על חיות הביצה.

נמשיך ונעלה דרך גן העצמאות לכיוון רחוב קרן היסוד פינת רחוב אחד העם, ונגיע למתחם שבעברו היה מלון שנקרא "מלון ארץ ישראל", היום שוכנים בו הארכיונים של קק"ל. במתחם הזה נמצאים ארבעה ביניינים, באר מים אחת ומבנה חדש יותר שהוסבר לנו שהיה שייך בעבר לסולל בונה. כיום המבנה נטוש וכנראה שמשמש מקום מסתור לנרקומנים, איך אפשר לשכוח את ספרו של דויד גרוסמן // מישהו לרוץ איתו.

את המידע הזה חלק איתנו אדון אדריכל, שראה אותנו נכנסות למתחם ושאל האם משהו מעניין קורה שם, העניין התרחב בהצטרפותו אלינו ובהסבירו לנו קצת על המקום, ההיסטוריה שלו והתכנונים הדרקוניים שהיו ועודם קיימים למתחם זה. גם הצטרף אלינו בשקט גם בחור צעיר אחד בז'קט אדום ותיק גדול, ש… הסתבר שהוא סטודנט לצילום בבצלאל. מאוד הצחיק אותי המארג האנושי שהתקבץ לו בעיקבות הרצון שלי למצוא מקומות נטושים במרכז הבירה.

אדלג לעיר העתיקה, למקום שהזדמן לי לשמוע עליו לראשונה בהרצאה באוניברסיטה הפתוחה על "סדנת ההדפס" שנפתחה בירושלים בתחילת המאה ה 19. ובאותה הרצאה גברת אחת מכובדה דיברה על מוזיאון קטן בשם "מוזיאון חצר היישוב הישן" הנמצא באזור הרובע הארמני. משערים שהמבנה הוקם במאה ה 15 או ה 16. מוצגת שם תערוכה קבועה המציגה את אופי החיים שהתנהלו בבית זה. ומוצגות שם גם תערוכות מתחלפות, תערוכה חדשה שתפתח בקרוב "למה כובע? על כובעים ומטפחות בישוב הישן של ירושלים". פיסת היסטוריה ישראלית מרתקת.

ומקום קסום נטסף ואחרון הוא "בית המצורעים" הנמצא מעבר לכביש, מרחק יריקה מתיאטרון ירושלים. כאשר הוצע לי להצטרף לטיול ספונטני בבירה ובבית המצורעים, התפלאתי שלא שמעתי על המקום מעולם. לאחר שנכנסנו פנימה והסתובבנו במתחם, נפל לי האסימון, את המקום הכרתי לפני שנים ואף הזדמן לי להתארח שם בהצגת סוף שנה של ביה"ס לתאטרון חזותי הפועל בירושלים. המקום נראה שונה לחלוטין בלילה לעומת היום. כיום המקום מתפקד כחלל לתערוכות וחלק קטן ממנו משמש כמרפאת חוץ.  גם אותו תכננו להרוס ולבנות מגדל על חורבותיו, אך תרומות שגייסה אחת האחיות שעבדה במקום בשנים שתפקד כבית חולים, הצילו אותו לעת עתה מגרזן ההריסה. מקום מדהים החבוי מאחורי קירות אבן גבוהים, צריך רק להציץ והשאר כבר יבוא.

כפי שרואים קיים כאן דפוס חוזר של חוסר הערכת ההיסטוריה הצעירה של מדינת ישראל, אנחנו כל כך רוצים להתחדש ולהתעדכן אף במחיר איבוד הזהות הצעירה שלנו. אם נמשיך בזאת מה ישאר לנו?

וקצת כרכומים בקיצור דרך בשכונת עמק רפאים, אשליית חורף כאן.

 

הרומן שלי עם ירושלים החל אי שם בסיום התיכון והמפגש עם פסטיבל הסרטים המתקיים בה מידי קיץ. ההתרגשות לקראת הגעתה של התוכניה, ההזמנה הטלפונית לפני שיאזלו הכרטיסים וההמתנה הארוכה על הקו (ימי הפוסט אינטרנט). מאז חלפו להן השנים, את הפסטיבל חדלתי לבקר, אך אל העיר אני שבה בשמחה כל פעם מחדש, נהנית לגלות סודות במעבה העירוני שלה.

כבר זמן מה רוחשות להן במוחי המילים שאני רוצה לכתוב על הבירה. אני זוכרת שמאז ומעולם היא היתה עבורי הנסיעה הקרובה ביותר לחו"ל. הנקודה בה עוברים את "שער הגיא", ההרים המתרוממים מהשפלה, עולים ומקיפים את הנוסע בין הואדיות ודרך הרכסים, הריח הירוק הזה שאין באף מקום אחר, כל אלו הופכים כל נסיעה להתרגשות גדולה לקראת הגילוי הבא.

לשם כך הנני כאן היום להאיר מספר מקומות הנמצאים מתחת לאף שלנו, אך נלעמים מעינינו.

את מלון פאלאס הנמצא בצומת הרחובות אגרון ודוד בן שמעון קשה לפספס. מה שנותר ממנו היום הוא חזית מפוארת מחוזקת בקונסטרוקצית מתכת ובור בעומק של כמה עשרות מטרים. המלון נמצא כעת בעיצומו של תהליך שימור ושיפוץ, אך אינני יודעת לאמר אם מס השימור (שני מגדלי יוקרה בעסקת חבילה) אינו מס רב מידי.

מאחורי המלון נמצאת שכונת מחנה ישראל –  שכונת המערבים. השכונה צופנת בחובה היסטוריה המתחילה אי שם בתקופה הטורקית, תושביה הראשונים היו ערבים נוצרים, דרך שנות החמישים בה אוכלסה השכונה ע"י יהודים שברחו מהעיר העתיקה לאחר מלחמת השיחרור ועולים חדשים מאירופה ועד ימינו בהיותה ניצבת מול גרדום הנדל"ן המשתלט על העיר, ומאיים למחוק את השכונה ואת ההיסטוריה שלה לטובת מספר מגדלי יוקרה נוספים.

נמשיך לחצר סרגיי  הנמצאת בהלני המלכה 7 שם שוכרות החברה להגנת הטבע והמועצה לשימור אתרים את משרדיהן. המקום שימש בעבר אכסניה לצליינים רוסים ובאחרונה במחווה אדיבה של ראש עיריית ירושלים שסיים את תפקידו, אהוד אולמרט הוחזרה לבעלות רוסיה (לפחות הקומה הראשונה של המתחם). זהו מקום נפלא להפסקת צהריים קלה בעת השיטוט בעיר.

פנינה נוספת שכמעט ושכחתי להזכיר היא גינה אחת הנמצאת בוילה אחת הנמצאת בלב שכונת עמק רפאים. וזהו סיפור המעשה: בבית זה התגוררה הסופרת בתיה גור ובן זוגה הד"ר אריאל הירשפלד. בעת ביקורם בוילה בורגזה שברומא, איטליה התאהבו השניים ב"גן סודי" שראו שם. הבעל הבטיח לאשתו לבנות לה גן דומה בביתה בירושלים. חלפו הימים, האשה חלתה ונפטרה, לזכרה בנה הבעל "גן סודי" בדומה לגן שראו בעת ביקורם ברומא. למרות השער הסגור, ניתן להכנס לגן מתי שרוצים ובמיוחד מומלץ לעשות זאת באביב, שכן אז יזדמן לראותו במלוא תפארתו.

לא יכולתי שלא לכתוב על האוניברסיטה המורמונית, שמעבר לעובדה שיש לה נוף משכר של הר הבית והבניין שלה מדהים. מידי יום ראשון מתקיימים בה קונצרטים של מוזיקה קלאסית. כאשר אולם הקונצרטים צופה על כיפת הזהב.

אשאיר מקום לפרק ב' ואמליץ לכל מי שסקרנות בלבו לשים לב לארועי בתים מבפנים הבא שיתקיים בבירה, עשו לכם עליה קטנה שבסופה הפתעה גדולה.

בפעם הראשונה שניסיתי לצפות בו, שקעתי בשינה עמוקה בכורסאות הלא ממש נוחות של סינמטק חיפה. הייתי נערה.

מלאכים בשמי ברלין // וים ונדרס

אינני יודעת לאמר בודאות האם הוא הוחמץ או שהיה קשה מידי לתפיסה ולהבנה. בסרט עולות שאלות על האני הגישמי והאני הנצחי, מצד אחד בני האדם המסתובבים ברחובות ברלין המחולקת (הסרט נעשה ב1987) ומצד שני שני מלאכים המשוטטים בין בני האדם ועוסקים במלאכת שימור ותיעוד של מחשבותיהם ופעולותיהם של בני האדם. הקשר בין אלו הצופים לאלו הנצפים. שאלת המקום הגשמי לעומת העל זמני.

לא פלא שפעמים כה רבות שקעתי בשינה רכה, וכי מה לא לאדם להתעסק בהגות שכזו ויצא ממנה שלו וטוב לב, אך הפעם הצלחתי להתמודד עם הסרט בהצלחה ובהנאה, ייתכן שגם כאן (כמו בספר כמעיין המתגבר) הייתי צריכה להבשיל לצפיה בו. אמנם מחציתו הראשונה היתה קשה לצפיה, כיוון שהיא מרובת סיפורים בתוך סיפורים בתוף סיפורים וקצת קשה לעקוב אחר העלילה, אך בנקודה מסוימת הערפל מתבהר וגם הסיפורים הלא בהירים מההתחלה מתיישבים לכדי מערכת אחת.

יחד עם זאת אחד הדברים שריגשו אותי בסרט לא היו כלל קשורים לעלילה, אלא לזכרונות הפרטיים שלי מברלין, מהביקור הראשון שלי בעיר, מהשיטוטים במזרח העיר, הנטוש החשוך ומוזנח. הפעם הראשונה שביקרתי בעיר היתה בשנת 1999. אין זכרון חזק כמו הזכרון הראשון. חבר ילדות שלי גר באותה התקופה ליד הכנסיה שמטוס התרסק לתוכה. לראות אותה בסרט אי שם בשנת 1987 היתה החיאתו של זכרון אישי שלי. לנסות להזכר במקום של החומה שהפרידה בין שני חלקי העיר ממש על הגשר של הנהר, גבול קרויצברג. לראות את פוטסדמרפלאצ על חורבתיה ושדה העשבים שהיה שם לעומת פוטסדאמרפלאצ של היום, קריית הייטק ועוצמה עם מבנים המגרדים את השמים.

לראות את ברלין של לפני נפילת החומה, להזכר בסיפורים ששמעתי מחברים שבאו מן המזרח למערב, בבוקר שאחרי נפילת החומה. לראות את ניק קייב מופיע באולם ריקודים שננטש ומעולם לא שופץ, אך הדרו ניכר בעליבות, ולהזכר בכל אותם מועדנים שהזדמן לי לבקר בהם, בניין משרדים שצפה על העיר, קצביה נטושה, ומוסך שעברו הסבה לבמה מוזיקלית של האוס לגווניו.

להבין באמת איזו דרך עברה העיר הזו ב 20 שנה האחרונות, בתמורות שחלו בה ובתושביה, באופייה הצבעוני והעשיר. בעוצמת במפגש בין ישן לחדש.

קטע מתוך הסרט בו המלאכים משוטטים בספריה ושומעים את מחשבותיהם של כל האנשים היושבים. כל הרחשים נרקמים לכדי שיר העונה ל"ריקוד" המצלמה המשוטטת בספריה. הנקודה בה מצוטט המשפט הראשון בספר בראשית והמצלמה העוברת על בחלל הספריה // תוהו ובוהו.

יש האומרים כל דבר בעיתו.

אז בעיתי לקח זמן מה, רק בשבוע שעבר מצאתי את הזמן לפתוח את הספר "כמעיין המתגבר" מאת איין ראנד. אינני יודעת איך קרה הדבר, אך הספר הזה דילג על השיח הספרותי בתקופת הנערות שלי. באותה התקופה הייתי שבויה אחר ספריו של מאריו ורגס יוסה.

את הספר סיימתי לקרוא ביומיים, הוא היה לי לאוכל ומים. באותם יומיים לא היה דבר מלבד המילים המחשבות והתחושות שהוא עורר בי.

קראתי אותו עם עפרון, וכעת הספר מקושט בפסים רבים, הערות קטנות ומחשבות על הכתוב (הגיגים על עיצוב). את הספר קיבלתי ממרתף הספרים האהוב עלי בחיפה, כל ביקור בו הוא מסע אל העבר. הספר מרופט, מהדורה משנת 1952. דפיו צהבהבים חומים והוא מלא כתמי זקנה, פעם מזמן היה שייך לספריה בקריות שקרוב לוודאי נסגרה זה מכבר.

כשסיימתי לקרוא אותו חשבתי לעצמי שאולי אם הייתי קוראת אותו בנערותי, הייתי הולכת ללמוד אדריכלות. יש בו תשוקה עזה לבניינים, לזהות שלהם, לזכות הקיום שלהם בגלל מה שהם ולא בגלל האנשים וגחמותיהם. ובעקבות הביניינים תשוקה לאני, האינדיוידואל.

הדמויות מייצגות שתי קצוות של תפיסת עולם. מדהים לראות שאין דמות אחת שהינה דמות מפשרת. הקורא לא יכול להשאר אדיש, בין אם הוא רוצה בכך או לא הוא ינקוט עמדה באיזשהו שלב. ייתכן שגם יעבור מצד אחד של המתרס לצד השני.

אני מרגישה שאין ביכולתי לתמצת ולהעביר את עוצמת חוויות הקריאה. לאורך כל הקריאה חשבתי על עצמי כסטודנטית, על הסטודנטים שאני פוגשת, עלי כיום. הרושם החזק ביותר שהספר הותיר בי כאשר סיימתי את הדף האחרון, מתי אקרא אותו שוב ומה הפעם אראה מבין רבדיו הרבים של הספר.

קטע מתוך הסרט שנעשה בהשראת הספר. נאום ההגנה של הווארד רוארק במשפט בו הוא נתבע על חדשנות הבניין שניתן לו לתכנן ולבנות, ובו הוא מציג את תפיסת עולמו, עד כמה שהיא יכולה להיות שנויה במחלוקת. האם גם היום הנאום שלו יכול להיות רלונטי?

ועדיין לא אמרתי דבר….

מצאתי בכיס

כאן ימצאו את מנוחתם כל הפתקים המקומטים, המסומנים, המוקדשים. הם יסתדרו בשורות לפי נושאים, ואולי סופ סופ יהיה קצת סדר בכל הבלאגן הזה. הבלאגן של הידע הבלתי נדלה העומד לרשותי ולרשותכם.

אבחנות מהרחוב

הבית ביהודה הלוי 119 חי /// רחוב הרצל בחצות השפות הזרות יוצאות לרחובות /// קו 18 לילה גברים וזרים /// ילדים פשוט רצים ברחוב מבוגרים רצים מתוך התנצלות

חדש // אוקטובר 2010

בזמן שדממתי בעבר השני של הרשת. עמלתי על פרויקט חדש ישן. ובשעה טובה ומוצלחת. בתחילתה של שנה אקדמית חדשה. האתר: טה טה טטה: http://www.galilina.com/

על הפרק

סרגל זמן

דצמבר 2017
ב ג ד ה ו ש א
« אוג    
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

הצטרפו אל 12 שכבר עוקבים אחריו