You are currently browsing the category archive for the ‘צילום’ category.
כבר זמן רב, אפשר לומר שנים, בימים בהם אני משוטטת ברחובות העיר ומחוצה להם, אני נתקלת במיני אילתורים שמעלים בי חיוך.
כבר זמן רב, אני רוצה ליצור פינת האילתור השבועי, החודשי, המשהו… בבלוג.
הנה זה קורה, ומתחיל כמובן מהאילתור האחרון בו נתקלתי. באחת מנסיעות האחרונות שלי לבירה בתחבורה ציבורית, כי פשוט אי אפשר עם הפקקים האלו והשיפוצים האלו, ואיזה כייף שיש מישהו אחר שצריך להיות מרוכז על הכביש ואני יכולה להתנמנם לי בדרך, לקרוא משהו ולחלום…..
אז בעודנו נוסעים לכיוון ירושלים, פתאום צצה לה חיפושית (כלי רכב נדיר למראה עיניים בימינו, הן בגבולות העיר, ועל אחת כמה וכמה מחוצה לה) עם התקן לאופניים. אילתור/שיפצור פשוט וממש מגניב.
מודעות פרסומת
את דיוויד לה שאפל הכרתי בפעם הראשונה בעת ביקור בחנות לספרי אמנות בקלן, גרמניה, מאחורי הכנסייה הגותית המפורסמת של העיר, הדום. אי שם בתפר בין שנת 1999 לשנת 2000, אני זוכרת את עצמי יושבת עם החוברת הענקית לא מפסיקה להתפעל מהצבעים של הצילומים, מהבגדים, מההגזמה של המימדים, חוסר הפרופרציה שבהם, בחלקם היתה תחושה שהוא יצר קולאז' של אימג'ים שאין שום אפשרות לשים אותם אחד לצד השני. אינספור סיפורים דימיוניים התרוצצו במוחי בעת הדפדוף בדפי החוברת הזו.
התמזל מזלי ובאותה התקופה הוצגה במוזיאון לאמנויות בקלן, עבודתו של מתיו בארני, אמן וידאו ארט מוכר. העבודה כללה שישה סרטי וידאו ארט ארוכים שהוקרנו על מסך גדול המזכיר הקרנה של בסרט בקולנוע. הסדרה, ששמה "קרימסטר" (בעברית: שריר מרים האשך), מתארת התרחשויות פנטסטיות ועמוסה באיקונוגרפיה ארוטית והומוארוטית שמאפיינת את עבודותיו של בארני. בעבודותיו של בארני קיימת נטייה לספקטאקל, בדומה לצילומיו של לה שאפל, רק שבמקום צילום שקפא בתנועתו, כאן יש תנועה ועוצמה המתפרצות מתוך המסך. באותה התערוכה, לצד הסרטים שהוצגו, הוצגה גם התפאורה והתלבושות של הסרטים. כאשר הם עצמם הופכים למיצב בחלל התצוגה.
מצרפת הצצה קצרה לטריילר של הסדרה
ומכאן, צצים להם בדימיוני קישורים לסרטים עלילתיים העוסקים בהזיות,פנטזיות ומוגזמויות כאלה ואחרות, ביניהם "ברזיל" של טרי גיליאם, "ארוחה עירומה" של דיוויד קרוננברג, "מסיכת המראה" של ניל גיימן ודייב מק'קין, אשר לא זכה לביקורות טובות אבל לדעתי הוא אחד הסרטים היפים והמקוריים מבחינת העיצוב שלו.
אם אמשיך את הקו של הפוסט הקודם, אני מעוניינת להסתכל על יצירתה של אדל מנקודת מבטו של מעצב.
אני מבקשת להניח בצד את קולה העוצמתי והמרגש של אדל ולהתבונן על הקליפ Rolling In The Deep, זהו אחד הקליפים המרשימים אם לא לומר היפים שיצא לי לראות השנה. האימאג'ים העוצמתיים, שבאים לידי ביטוי בכמות בחלק מהאימאג'ים בקליפ כמו הכוסות המלאות במים במבואה של הבית בו מצולם הקליפ, אשר מתחילים לרטוט עם הקצב של התופים.
הדמות השחורה הרוקדת בחדר מרוצף באבק ומכוסה יריעות פלסטיות וחרך של אור בחלקו העליון, והאבק מתרומם יחד עמה. אלו מעלים מחשבות הנוגעות למהו ריקוד? איך רוקדים? מי משתתף בריקוד ומה מייצר אותו? אסתטיקה של תנועה והחומרים המשתתפים בה.
כמו גם, האימאג' של בינייני הקלקר הלבנים שמלווים את הקליפ לאורכו עד רגע השיא שבו הם עולים באש ונחרבים.
מעניין לשים לב לתאום והבחירה בחיבור בין הדימויים לבין הסיפור של השיר. כל אלו יחד יוצרים אימאז' ויזואלי מרשים ואסתטי.
עברו להם חודשיים מאז ביקורי האחרון בחצר האחורית שלי ושבתי לביקור נוסף, לראות מה נשמע? איך המרגש? האסון חלף במערכת העיכול שלנו, והמשכנו לאסון הבא, ומשם נמשיך הלאה. אני תוהה מידי פעם האם זהו אינו מבנה תבניתי של העולם שלנו לנוע מחוויה קשה, מזעזעת אחת לאחרת שתבוא לאחריה, וביניהן ישנן תלוליות של אושר ושמחה. תלוליות של תקווה, כמו זו שפגשתי בביקור זה.
